חן לוי

שמי חן לוי. סיימתי תואר ראשון במחלקה לצרפתית בבר אילן, במסלול משני-לא פרנקופונים. ואשמח לספר לכם את היכרותי האישית עם המחלקה.
סיפור האהבה שלי עם המחלקה לצרפתית התחיל עוד לפני שכף רגלי דרכה במקום. שהיתי בחו"ל כמה חודשים בדיוק בזמן שהיה עליי לבחור קורסים ולסדר את מערכת השעות שלי. כמובן שנלחצתי שלא אוכל לעשות הכל כהלכה מהצד השני של העולם, והתקשרתי נסערת למחלקה. מהצד השני של הטלפון ענה קול רך ומתוק. היה זה קולה של שושי, מזכירת המחלקה. אני מצדי מיהרתי להפיל עליה ערימות של טענות ומענות, והיא בנועם ובסבלנות משוועת הרגיעה אותי מיד, אמרה לי שהיא תעזור לי בכל, ושהדבר היחיד שאני צריכה לדאוג לגביו הוא להמשיך ליהנות מהחופשה שלי בחו"ל. כך החל הרומן המתמשך שלי עם המחלקה הקסומה ביותר בבר אילן.

הגעתי בשנה א', סטודנטית מעט חוששת, כמו כולם. השיעור הראשון היה "מבוא לתרבות צרפת" עם ד"ר טובי ביברינג. אני יושבת ומקשיבה בסקרנות שיא לדבריה. בעודה מסבירה על שושלות מלוכה מרובינגיות וקרולינגיות בצרפת העתיקה, אני חושבת לעצמי – איזו היסטוריה מרתקת נגלית אליי עכשיו. הרגשתי איך התאים במוח שלי מתרחבים לאט לאט, הרגשתי ברת מזל שמישהי כמוה, שמספרת בכזאת התלהבות ותשוקה על מלכים, גבירות ואבירים, חולקת את הידע שלה איתי- הילדה מהתיכון שהגבירה מגמת צרפתית כשכולם בחרו בערבית. פתאום התמונה נעשתה שלמה יותר. כל החששות נמוגו בשנייה, וידעתי שעשיתי את הבחירה הנכונה כשהחלטתי ללמוד צרפתית באוניברסיטה. על אף מה שאנשים מסביבי אמרו והטיפו. הלכתי עם הלב. קלישאה. אבל קלישאה נכונה, שאגב, מגיעה, אלא מה, מצרפתית. שנה א' פתחה בפניי עולם ומלואו, וזו הייתה רק ההתחלה.

בשנה ב' הגיעה מורה צרפתייה ללמד אותנו הבעה בעל פה. שמחתי שיש לי הזדמנות ללמוד צרפתית ממישהי שאינה מדברת עברית, מהסיבה הפשוטה שבעצם לא תהיה לי ברירה אלא לעשות את כל המאמצים לתקשר איתה. ובאמת העניין התגלה כדרך מצוינת להשרשת השפה. לקראת הסמסטר השני, אותה מורה סיפרה לנו שהאוניברסיטה משתפת פעולה עם מוסד שנקרא "המכון הצרפתי בישראל' (שלאחר מכן פתח לי דלת להרפתקה יוצאת דופן אחרת בחיי), ושהם מציעים לתלמידי המחלקה לצאת למלגה לשונית בת חודש בעיר קטנה במרכז צרפת, בשם קלרמון-פראן (Clermont-Ferrand). מפה לשם, אני ועוד ארבעה חברים מהמחלקה יצאנו לחוויה המטורפת הזאת, ולמדנו צרפתית באוניברסיטה (!) בצרפת עם מורים מקומיים, וכל זאת תוך כדי שלוקחים אותנו לטיולים וסיורים מרתקים בכל האזור המרחבי של העיר. היינו במפעל גבינות, ושוקולד, סיירנו בין טירות וקתדרלות, עשינו אומגות וטיפוס, ואפילו טיילנו בסביבת הרי געש. אמנם בילינו שם זמן קצר, אך לקחנו משם דברים שיישארו איתנו תמיד, ואני מרשה לעצמי לדבר פה בשם חבריי. באופן אישי, הרגשתי מיום ליום שהצרפתית שלי הופכת נוחה יותר וטבעית בפה, רק מתוקף העניין שחייתי שם, וזו הייתה השפה היחידה שתיקשרתי בה. כמובן שגם המורים שליוו אותנו לאורך המלגה היו פשוט מצוינים, ועזרו המון. החוויות מהמלגה הפכו לזיכרונות מתוקים שאני חוזרת אליהם שוב ושוב.

חזרתי לשנה ג', עם הראש עוד קצת בעננים. השנה עברה מהר, ומצאתי את עצמי עומדת להיפרד מהמקום שהעניק לי כל כך הרבה, שפתח בפניי דלתות שכבר לא אוכל לסגור לעולם, שעזר לי לגלות מי אני. הרגשתי שאיני מסוגלת לעצור את התשוקה שמתפרצת מתוכי להמשיך ולחיות את השפה הצרפתית ולהיות חלק מהעולם הצרפתי, בכל דרך שהיא. זה באמת היה חזק ממני. החלטתי שאני יוצרת קשר שוב עם המכון הצרפתי, והוזמנתי לחגיגות יום הבסטיליה בביתו של לא אחר משגריר צרפת בישראל דאז, מר פטריק מזונאב. פגשתי שם עוד סטודנטים שיצאו למלגות שונות, וכך נחשפה בפניי התוכנית לעוזרי הוראה. תוכנית למעשה שמציבה אותך בתור אסיסטנט למורות לעברית בתיכונים בצרפת, במשך שבעה חודשים ארוכים וטובים. אמרתי לעצמי שאם הפעם אני חוזרת לצרפת, זה יהיה מחייב הרבה יותר, ואוכל לבדוק ולהיווכח באמת אם אני מסוגלת לחיות שם. הודות למכתבי ההמלצה המדהימים שקיבלתי מהמרצים שלי במחלקה, ד"ר ביברינג ופרופ' אדלר, התקבלתי לתוכנית, ונסעתי ללמד עברית בשלושה תיכונים בפריז.

לא אכביר במילים, אבל אומר שזו הייתה החוויה הכי חזקה ומשמעותית שהייתה בחיי. חשוב לי להדגיש ששום דבר לא היה אפשרי לולא ההירתמות של המחלקה כולה, החל משושי המזכירה וכלה במרצים הנהדרים שיש בה. מעבר לכך שמדובר באנשי מקצוע משכמם ומעלה, בעלי תשוקה ואהבה לעבודתם, מדובר באנשים אדיבים ומקסימים, שיעשו הכל בכדי לעזור לסטודנטים שלהם.